ביקרתי את נכדי בגינת ביתם כשהם מכינים לי כיסא מרוחק מהם וכולם מכבדים אותי גם בחוץ עם מסכות.
שוחחתי עם נכדתי ושאלתי אותה מה היא תזכור מתקופת הקורונה בעוד 10 שנים, כשתהייה בת 19.
היא הביטה ימינה ולמעלה, (ניסתה להיזכר, לחשוב) וענתה לי שאת הזומים ואת המסכות.
המשכתי לשאול אותה מה היא תזכור מסבתוש, והיא חייכה מתחת למסכה, הביטה לעיני וענתה שאת המתנות וביניהן את הטלפון הנייד החדש ששלחתי לה בזמן הקורונה.
המשכתי לשאול ומה עוד? והיא שוב חייכה אלי והישירה מבט וענתה לי שאת המקלות עם הבושם שלי.
מאחר ואני לא יכולה כבר זמן רב לחבק ולנשק אותם, הכנתי שני מקלות במבוק, בקצה שלהם הדבקתי כפפות גומי מלאות בצמר גפן, עליהם טפטפתי את הבושם שלי וכך ליטפתי אותם מרחוק. הילדים היו מחכים לליטופים האלה ומבקשים עוד ועוד פעם. תום היום בת תשע ובן, בן חמש.
שתינו צחקנו ואני אמרתי לה שאני ממש שמחה שכך תזכור אותי והיא יפה ומתוקה אמיתית.